* מאת: עו"ד אברהם פכטר
להבדיל מוועדת אגרנט, לאחר מלחמת יום הכיפור, אשר הפילה את כל "התיק" על צה"ל ועל הרמטכ"ל דדו, שלא בצדק, לא בצורה הוגנת ולא הגיונית לעומת "הרחקת" הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון, מהכישלון ההתחלתי וקריסת הקונספציה המודיעינית של "סבירות נמוכה", לא כך וועדת ווינוגרד.
להזכיר לציבור, שתוצאות מלחמת יום הכיפורים, למרות ההפתעה האסטרטגית, טקטית, הסתיימה בניצחון מזהיר ומוחץ, בניהולו וניצוחו של הרמטכ"ל דוד אלעזר - דדו ואוגדונרים כמו, אריק שרון, מנדלר, ברן, רפול ומטה כמו ברלב, טליק ואחרים.
וועדת ווינוגרד - להבדיל מוועדת אגרנט, קיבלה מנדט ברור לחקור את הדרג המדיני ואת התנהלות שלושת זרועות השילטון המרכזיות: ממשלה-משרד הביטחון-צה"ל, הקשר והתיאום ביניהם והשפעתם על ניהול מלחמת לבנון 2.
צה"ל
רמטכ"ל צה"ל, דן חלוץ, היה בתפקידו הקודם סגן הרמטכ"ל וחבר המטה הכללי, לאמור: אדם שלפי כל הקריטריונים, צריך להיות בקיא בכל הנעשה בצה"ל, החל מכשירותו, מוכנותו, אימוניו, הגיבוי הלוגיסטי והטכנולוגי, לרבות שליטה בכל תכניות המגירה במקרה של...
בנושאים אלה, להבדיל ממבוקרים אחרים, לא יכול הרמטכ"ל להתחמק מאחריות או להטילו על אחרים ומכאן נובעת עיקר הביקורת ועיקרי המסקנות לגבי תפקודו.
הרמטכ"ל, הוא לא מפקד העליון של צה"ל אלא גם יועץ ביטחוני מקצועי לשר הביטחון ולראש הממשלה. במיוחד חשובה נקודה זו, לאור העובדה ששר הביטחון, ללא הכשרה ביטחונית רחבה (למרות שהיה סרן צנחנים בחימוש), וכך גם הכשרתו של ראש הממשלה בתחומי הפוליטיקה והעשייה האזרחית ללא רקע ביטחוני מוכח. אמנם, בעבר היו שרי ביטחון וראשי ממשלה, ללא רקע והכשרה ביטחונית החל מבן גוריון, לוי אשכול, משה ארנס ואחרים, שתפקדו בצורה יעילה, אבל לידם היו תמיד אנשי צבא מוכשרים, עם רקע מוכח ומעשי וחבורת גנרלים שנתנו גיבוי צבאי למנהיגות האזרחית, נוסח דיין, רבין, שרון ואחרים.
בסיטואציה שנוצרה במלחמת לבנון2, ההרכב של הטריאומווירט המוביל של המדינה היה בעייתי מלכתחילה.
שר הביטחון
שמונה לתפקידו רק חודשיים לפני, ללא רקע, ללא הכנה, ללא כישורים ביטחוניים, וללא יכולת מעשית להשפיע על מהלכים או על מדיניות מבצעית.
ראש ממשלה
ללא רקע ביטחוני, שנאלץ על רקע שיקולים קואליציוניים, לקבל את פרץ כשר ביטחון מטעם מפלגת העבודה ולהסכים בלית ברירה למינוי הבעייתי. כהערת אגב ניתן לומר: שעמיר פרץ עשה טעות גורלית ואולי פוליטית, כשמינה את עצמו לשר ביטחון, כאשר יכול היה לבחור במספר אופציות הגיוניות:
א. לא לוותר על תיק האוצר או לדרוש תיק חברתי מורחב ומשופר.
ב. לקבל את תיק הביטחון, ולמנות מבין חברי המפלגה את עמי אילון, אפרים סנה, מתן וילנאי, פואד בן אליעזר, שכבר היה שר ביטחון בעברו, וגם היה נאמן לו ולא חותר תחתיו, ולהישאר יו"ר המפלגה עם הסמכות המנהיגית והמילה האחרונה גם ללא תפקיד שר.
ג. לא להיכנס לקואליציה בתנאים שהוכתבו לו.
אבל, לצערי, למהלכים אלה, צריך אישיות שיהיה משכמו ומעלה, מנהיגות, כריזמה ואומץ לב, אף אחת מאלה לא הוכיח עמיר פרץ בסיטואציה שנוצרה.
הרמטכ"ל
לקח לחלוץ 3-6 ימים להבין ולהפנים שלא מדובר במהלומת תגובה אווירית, על חטיפת החיילים וירי הקטיושות, אלא במבצע מורחב וגדול או בלשון העם מלחמת לבנון 2.
מאחר וזאת היתה תפיסתו הטקטית, שמדובר בתגובה, שניתן לפתרה רק ע"י חיל האוויר, במכת מנע מהירה על טילים ארוכי טווח שלגביהם היתה אמנם הצלחה גדולה ורובם הושמדו בתקיפות הראשונות.
הפרשנים טוענים שתפיסתו הצבאית והטקטית גובשה בכלים ובחשיבה של חיל האוויר, לאמור: אני ואפסי עוד, חיל האוויר מוכן ומסוגל, הטובים לטיס וכו', יהירות זו, בתוספת הפחד מפני נפגעים רבים בשל פעולה קרקעית בדרום לבנון, מול מוכנות החזבאללה, מנעו מחלוץ להמליץ על פעולה קרקעית נרחבת מהירה ובשלבים מוקדמים יותר.
כאשר נוכח, ביחד עם המטה הכללי, וראש הממשלה אולמרט, שהתגובה האווירית לא מביאה את ההרתעה והפסקת ירי הקטיושות על כל הצפון, הוחלט באיחור על פעולה קרקעית.
האיחור בחשיבה הנכונה הביא לכך, שהמילואים גויסו באיחור, לא הספיקו להתארגן, להתאמן, ובנוסף לכך, הלוגיסטיקה הכזיבה קשות, הימ"חים לא היו מוכנים, הציוד היה מיושן, לקוי וחסר, ומה שהיה, לא תמיד פעל כראוי והיה חסר ערך ואפילו מסכן חיי אדם, כמו מפות ישנות לא מעודכנות, וחוסר בציוד מודרני לירי וקשר.
תכניות מגירה
כל האפשרויות הצבאיות, כל התסריטים האפשריים נלמדים, נבחנים, מעודכנים כל הזמן ומקבלים ביטוי בתכניות מגירה לעת מצוא. התכניות שהיו בנמצא - דברו על הגעה לליטני בשלוש זרועות בים, בייבשה ובאוויר וירידה דרומה, תוך סגירה הרמטית של דרך המילוט למחבלים וחיסול הקטיושות קצרות הטווח.
מתברר שהתכניות האופרטיביות למצבים כפי שקרו במציאות בדרום לבנון - נשארו סגורות במגירות. זהו כישלון מבצעי זועק לשמיים, כאשר מולו הציבו תוכניות אד-הוק, מגומגמות, אנמיות ובעיקר מבולבלות, כפי שהוכיחו רוב התחקירים הצה"ליים. בכשל הזה נושאים באחריות הרמטכ"ל אישית, לידו סגן הרמטכ"ל, מפקד זרוע היבשה, אלוף פיקוד הצפון ומטהו וכל האוגדונרים בצפון. אמנם ההיררכיה הצבאית כפופה לרמטכ"ל, אבל סגן הרמטכ"ל שבקי בלוחמה קרקעית ומכיר את הצפון וחזבאללה, מפקד זרוע היבשה, שהיה אלוף פיקוד הצפון, והאלוף הנוכחי, היו צריכים להיות אסרטיביים, נמרצים, אמיצים ואם היה צורך להגיע לראש הממשלה ולהציג בפניו את המהלכים המתוכננים הנכונים שהיו בנמצא - תחת ידם.
התחקירים הצה"ליים הצביעו על כישלון מנהיגותי וכשירות לתפקיד של שלושת האוגדונרים שפעלו בצפון, לא נשמע כדבר כזה בצה"ל, או בחילות העולם, שאוגדונר ויהיה זה קצין מצטיין בשייטת או צנחנים, יפקד על אוגדה משוריינת, מבלי שתהיה לו הכשרה שריונרית רחבה ובלי להבין ולהרגיש, איך פועלת, מתפקדת ומה הן היכולות הצבאיות של אוגדה משוריינת ואיך שולטים על מפלצות הפלדה יורקות אש בתנועה. הערת אגב, יצוין כי לאחר מלחמת קודש - 1956, עברו עשרות קציני חי"ר הסבה מאסיבית לשריון, ביניהם: צ'יץ, ציפורי - וטליק - שהפך למפקד גייסות השריון ומגיבורי מלחמת ששת הימים, ממציא טנק המרכבה ומר שריון בעל שם עולמי.
על מינויים לתפקיד, בטרם עת, ובטרם בשלו והוכנו לתפקיד, אחראים הרמטכ"ל אישית ומפקד זרוע היבשה.
הסיכום לגבי צה"ל
ראשי צה"ל החל מהרמטכ"ל, המטה הכללי, המודיעין, הפיקוד, זרוע היבשה - כשלו בהבנת המלחמה, ניהולה ויישומה. לעומתם - שדרות הפיקוד הבינוני ממפקדי חטיבות מג"דים ומטה - הוכיחו נחישות, כוח רצון, לחימה עילאית, מעשי גבורה ומופת, בתנאים קשים, אליהם הובלו והוכנסו ע"י הפיקוד מעליהם.
למרות ההפתעה שחזבאללה הכין בצורת טילים אנטי טנקיים מודרניים, שהשתמשו בהם כנגד חי"ר ובתים, החיילים בכל מגע עם האויב גברו עליו וחסלו אותם ויכלו להשיג הישגים מרשימים, אם היו נותנים להם ומנחים אותם בצורה הנכונה.
לסיכום פרק זה ניתן לומר - שצה"ל על חייליו הסדיר והמילואים נצחו אך לא הכריעו את האויב, כיוון שמפקדת צה"ל בראשות הרמטכ"ל, לא אפשרו להם להגיע להכרעה, כפי שהיה מצופה מהם.
לא ניתן לסיים קטע זה מבלי להדגיש תופעה שלילית שנתגלתה בעת המלחמה, כאשר מפקדים בכירים מדרגת מח"טים ומעלה לא היו בראש ובתוך חייליהם בקרב אלא מאחור מאחורי מסכי פלזמה ועכברים ביד.
במאמרי: "מנהיגות ודוגמא אישית" - התייחסתי בהרחבה לתופעה שלילית ומדאיגה זו כאשר המושג והמיתוס "אחרי" התחלף "אחרי הפלסמה" - תופעה שיש לבטלה, מבלי לפגוע בטכנולוגיה המתקדמת החשובה ולשלבה בצורה נכונה בצה"ל. סקירה צבאית היסטורית קצרה מוכיחה כי מאז ימי התנ"ך, דרך אלכסנדר מוקדון הגדול, חניבעל, יוליוס קייסר, נפוליון, רומל, פטון, שרון, רפול - כולם היו בראש חייליהם ונתנו השראה מנהיגות ודוגמא אישית.
הרמטכ"ל הבין את הרמז והגיש את התפטרותו ביחד עם אלוף הפיקוד ואוגדונר גל הירש, אך המפולת עדיין לא נעצרה ויהיו עוד הפתעות.
משרד הביטחון
השר עמיר פרץ, כמוסבר לעיל, טעה כשקיבל על עצמו את התפקיד, לא בשל היותו אזרח, אלא בשל היותו לא בשל לתפקיד. הרצון או המחשבה שהוא יכול לשדרג את עצמו, למנהיג לאומי, היה כישלון מוחלט. העובדה שהיה בתפקיד רק חודשים, והוא לא אחראי למוכנות צה"ל וביצועיו, אכן נכונה ופועלת לטובתו כולל העובדה שכנראה לא היתה לו השפעה רבה על ההחלטות, אבל האחריות המיניסטריאלית על צה"ל ועל ביצועיו והחלטות הממשלה חלות ומחייבות גם אותו.
התוצאה אחראי אך לא אשם - באשר לצד הצבאי, אך בכל הקשור לעורף ומחדליו תוך כדי המלחמה, האחריות נופלת גם עליו.
ראש הממשלה
האחריות הכוללת בכל הקשור למדינה מוטלת, ללא עוררין, על כתפי ראש הממשלה. כישלון ראשי צה"ל, מערכת הביטחון, פיקוד העורף שהופקר, פעל לא נכון, לא בזמן ולא מספיק, עד הצורך באוליגרכים נוסח גאידמק, לפינוי האוכלוסיה, נופל בחיקו.
העובדה שלא הוכרז על מצב מלחמה, בשל חישובים פוליטיים ומשפטיים על שלל ההשלכות שיש להכרזה מעין זו, (יש בה טעמים חיוביים רבים) יש טעמים חיוביים רבים, אבל אי שימוש בכל המנגנון או אמצעים לשעת חירום, שיכלו לתת תשובות לאוכלוסיה האזרחית, אין לכך הסבר מניח את הדעת.
ניתן גם ללמוד מהאירועים, שאולמרט, לא גילה מנהיגות לשמה, כמצופה ממנהיג לאומי, וכשל בעיני הציבור בתפקידו, כפי שמראים הסקרים וההרגשה המלווה את ביצועיו מאז מינויו.
מסקנה - המערכת הממשלתית, קרסה, לא תפקדה כמצופה וכראוי והאחריות חייבת להיות אישית.
ולסיום - שלא תהיה אי הבנה, ביקורת מערכתית אינה פוטרת את העומדים בראש המערכות וגם אם לא נאמר במפורש, הכוונה ברורה והמבין יבין.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
